יעקב מבקש שלא להיקבר במצרים. רש"י מביא שלש סיבות לכך. האחת, "סופה להיות עפרה כינים" (בזמן מכות מצרים), השנייה, "ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות" (תחיית המתים תתרחש בארץ ישראל, והמתים הקבורים מחוץ לארץ ישראל יגיעו תחילה דרך מחילות). והשלישית, "ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה", דמותו הנערצת של יעקב בחייו עשויה להפוך את מקום קבורתו לעבודה זרה. על כן השביעו, כפי שהציג זאת יוסף לפרעה, "אבי השביעני לאמר…" (שם נ' ה'), את זה היה יכול פרעה להבין, על הבן המסור לקיים את שבועתו לאביו הזקן, ולכן לאחר מות יעקב חנטו אותו.
חניטה היא פעולה הנעשית לשימור גופת הנפטר מפני ריקבון וסירחון, על ידי מילוי חלקי הגופה בבשמים שונים. מקור השם העברי לפעולה זו הוא לשון בושם וריח טוב, והוא מלשון "התאנה חנטה פגיה". בלעז נקרא החנוט בשם מומיה.
תיאור החניטה מוזכר במקרא רק אצל יעקב ויוסף. נחלקו תנאים אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו "…למה מת יוסף בפני אחיו, רבי ורבנן, רבי אמר על שחנט את אביו, א"ל הקדוש ברוך הוא לא הייתי יכול לשמור את צדיקי, לא כך אמרתי לו אל תראי תולעת יעקב, אל תראי תולעת, את יעקב, ורבנן אמרי הוא שציווה אותן שיחנטו אותו הה"ד ויעשו בניו לו כן כאשר צום" (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויחי פרשה ק"א אות נ'). יש מי שכתב שעל אף שלא ציווה מפורשות לחנטו, כיוון שציווה יעקב לקברו במערת המכפלה, והיה גלוי שלא יוכלו לנושאו ימים רבים בדרך רחוקה, ואי אפשר להתקיים בלא חניטה, הרי זה כאילו ציווה במפורש לבניו שיחנטו אותו (שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' מ'). כמו כן נחלקו מי היו החונטים, האם הרופאים כמשתמע מהפסוק, או השבטים לפי הוראות הרופאים "ויחנטו" – שצוו לעשות כן כי בקיאים בחכמת הטבע, לא שיגעו הרופאים בגופו" (רבינו בחיי שם, שם, ב').
מתיאורי החניטה המצרית עולה, כי היו שלוש שיטות לחניטה, מדרך יקרה שבוצעה על ידי מומחים, רופאים, ועד לדרך המיועדת לעניי העם בלבד, כמובן שרמת המקצועיות והחומרים בהם השתמשו בכל אחת מן הדרכים שונה.
נחלקו הפוסקים האם חניטה מותרת או אסורה. יש הסבורים, שאין איסור במעשה החניטה, גם אם עושים אותה בדרך של חיתוך הבטן והוצאת האיברים, כי הדבר נעשה לכבודו של המת, ולכן אין כאן צער למת ולא ביזיון (שו"ת הרשב"א ח"א סי' שס"ט, שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפ"ד, נודע ביהודה מהדו"ת חיו"ד סי' ר"י). החתם סופר הוכיח מחניטתו של יעקב כי היתר בדבר. לדעתו, שונה הייתה חניטתו של יעקב מזו של יוסף, הראשונה עיקר עניינה היה שלא להיקבר באדמת מצרים עד לעיכול הבשר, ודי היה בה בסממנים חיצוניים, לעומת יוסף שנצרך לחניטה שכללה הוצאת איבריו הפנימיים, שהרי אצל יוסף נאמר והעליתם את עצמותי, ודלא כיעקב שנאמר בו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם בשלמות גמורה (שו"ת חת"ס חיו"ד סי' של"ו). יש הסבורים, שחניטה בדרך של חתך בבטן והוצאת האיברים אסורה משום ביזיון וניוול המת, ומשום ביטול קבורה של חלקי גוף, אבל אם מחדירים הסממנים דרך נקבים בגוף אין חשש בזה (שו"ת צפנת פענח ח"א סי' כ"א, שו"ת מהר"ץ חיות סי' ו'). יש מי שכתב, לאסור כל חניטה, אפילו בלא חיתוך והוצאת איברים, משום שעיכול בשר המת הוא חלק מהכפרה למת (שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמ"ג-קמ"ד).
בישראל לא נוהגים לבצע כל פעולת שימור לגוף המת. אכן אם צריך להוליך את המת לקבורה למקום רחוק, נוהגים לבצע פעולת שימור, כגון החדרת סממנים שונים דרך הנחיריים, כדי לעכב את רקבונו וסירחונו, ועוד. (ויחי תשע"ח)
החניטה
השארת תגובה